סיפור חיים
מה בא קודם? רעם או ברק? איך לעזאזל תופעות הטבע האלה עובדות?
רן תלם מספר לביתו מיקה וחבר שלה עידו כיצד נוצרים ברקים ורעמים.
ברק הוא תופעה אקלימית שבמהלכה נפרק חשמל סטטיהנמצא בעננים. הברק נראה כפרץ אור עז, ויחד איתו נוצר הרעם, המגיע אל הצופה זמן מה לאחר הברק, כתוצאה מההבדל הגדול שבין מהירות האור למהירות הקול.
הנסיעות הקודמות:
נסיעה מספר 5 – רן תלם על מארי קירי
נסיעה מספר 4 – רן תלם על הרנסנס ומונה ליזה
נסיעה מספר 3 – רן תלם על פיהוק
רן בנסיעה מספר 5 מספר סיפור ארוך אבל כל כך יפה, על אישה אחת שעשתה כל כך הרבה למען העולם הזה, ולא פחות עבור הנשים בעולם הזה – מארי קירי.
על רדיום ורדיואקטיביות ומאבקה של מארי קירי להכרה בפועלן של נשים.
נסיעה זו התרחשה בסמוך ליום האישה הבינלאומי.
מארי קירי (בפולנית: Maria Salomea Skłodowska-Curie; 7 בנובמבר 1867 – 4 ביולי 1934) הייתה מדענית פולנייה-צרפתייה, חלוצה בחקר תופעת הרדיואקטיביות.
קירי זכתה לפרסום רב ככלת פרס נובל לפיזיקה לשנת1903 "בזכות המחקר על תופעת הקרינה"
ופרס נובל לכימיה לשנת 1911 "על גילוי הרדיום והפולוניום, ועל חקר הרדיום".
לכבוד בני הזוג נקבעה יחידת המידה הקודמת לרדיואקטיביות בשם קירי. היסוד קוריום נקרא על שמה ועל שם בעלה, פייר קירי.
בשנת 1995 הועבר ארונה ונקבר בפנתאון של פריז, האישה הראשונה שזכתה לכבוד זה.
קירי נפטרה ב-4 ביולי 1934. מחלתה אובחנה כאנמיה אפלסטית (Aplastic anemia),
אך הדעה הרווחת במחקר במאה ה-21 היא שמדובר היה בתסמונת קדם-לוקמית (סוג של מיילודיספלזיה) הדומה לאנמיה אפלסטית, והופכת ללוקמיה קטלנית.
מחלתה נגרמה כפי הנראה בעקבות חשיפתה לקרינה רדיואקטיבית ממחקריה. הערכה זו התחזקה לאחר שבבדיקות שנערכו בביתה בשנות התשעים נמצאו שרידים רדיואקטיביים ובמיוחד על ספרי הבישול שלה.
הציור הכי מפורסם בעולם שצוייר על ידי לאונרדו דה וינצ׳י בתקופת הרנסנס.
רן בנסיעה מספר 4 מספר לבת שלו על הרנסנס דרך האישה עם הספק חיוך ספק לא.
| מונה ליזה, או לה ג'וקונדה Mona Lisa, La Gioconda |
|
|---|---|
 |
|
| צייר | לאונרדו דה וינצ'י |
| תאריך יצירה | 1507 |
| טכניקה וחומרים | שמן על לוח עץ צפצפה |
| ממדים בס"מ | 77 אורך × 53 רוחב |
| מיקום | מוזיאון הלובר פריז שבצרפת |
מונה ליזה (באיטלקית: Mona Lisa) ו-לה ג'וקונדה (La Gioconda) הם השמות שניתנו לציור של לאונרדו דה וינצ'י מתחילת המאה ה-16. הציור, שבמרכזו דמות דיוקנה של אישה, הפך במאה ה-19 לאחת מיצירות האמנות הנודעות בעולם ומאז המאה ה-20, שימש השראה להערצה, מחאה, לעג וחיקוי באמנות פופולרית, במוזיקה ובספרות.
הדיוקן מוצג במוזיאון הלובר בפריז.
תמונת המונה ליזה (מילולית: הגברת ליזה) היא כנראה דיוקנה של ליזה די נולדו גרארדיני, אשתו של סוחר בדים מפירנצה בשם פרנצ'סקו די זאנובי דל ג'וקונדו (ומכאן השם La Gioconda באיטלקית ובספרדית, La Joconde בצרפתית ומונה ליזה בשאר השפות).
בשנת 2008 הודיעהאוניברסיטת היידלברג שמצאה התייחסות לנושא בהערה שנכתבה בשולי הספר "כתבים מוכרים" של קיקרו, על ידי אגוסטינו וספוצ'י (שעבד עםמקיאוולי). בהערה מאוקטובר 1503 כתב וספוצ'י שלאונרדו עובד על תמונתה של "ליזה דל ג'וקונדו".[1]
אזכורים בעלי גוון אחר רווחו בתחומי אמנות אחרים, כשבולטים במיוחד אזכורים בשירים "את הטובה ביותר" של קול פורטר, "הבלדה של מונה ליזה" של פאניק! אט דה דיסקו או "מונה ליזה" של נט קינג קול.
נסיעות קודמות
פיהוק זה לא רק עייפות ושעמום.
רן בנסיעה מספר 3 משתדל למנוע מהבת שלו מיקה לפהק כשהוא מסביר לה מה זה פיהוק בדרך לבית הספר.
מתוך ויקיפדיה:
פיהוק הוא רפלקס גופני הכולל פעירה רחבה של הפה והלוע, שאיפה ונשיפה אצל בני אדם ובעלי חיים. מהווה תסמין של עייפות, חוסר בשינה או שעמום.
נטען כי הפיהוק מגביר את ערנות האדם המפהק. הסיבות המדויקות לתופעת הפיהוק טרם ידועות לאשורן.
הפיהוק משמש גם כרמז חברתי בלתי מילולי בעל כמה משמעויות, בהתאם להקשר בו הוא נעשה, והוא עלול לשדר מסר אנטי חברתי מובהק.
מסיבה זו בתרבויות מסוימות מקובל להסתיר את פעולת הפיהוק על ידי שימת יד על הפה.
כאשר הפיהוק מלווה בקול, הוא עלול להתפרש כזלזול, כך לדוגמה, באוגוסט 2009 אזרח אמריקאי הועמד לדין משום שפיהק באופן קולני בזמן דיון בבית המשפט.
נסיעות קודמות
רוזה פרקס נסעה באוטובוס.
רן נוסע ברכב בפרק נוסף בסדרת הרשת נסיעה מספר, בה הוא מקפיץ את ביתו לבית הספר ועל הדרך מעניק לה סיפור.
נסיעה מספר 2 עוסקת ברוזה פרקס שישבה על שלה ולא הסכימה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן.
מתוך ויקיפדיה:
רוזה לואיז פארקס (באנגלית: Rosa Louise Parks; 4 בפברואר 1913 – 24 באוקטובר2005) הייתה אפרו-אמריקאית פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח.
מפורסמת בשל סירובה בשנת 1955 לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן – סירוב שהוביל למעצרה. מעצר זה הוביל, בעזרתו של מרטין לותר קינג, לחרם האוטובוסים של מונטגומרי, בעקבותיו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה.
מתוך ערוץ היוטיוב של רן:
לפני כמה שבועות נסענו מיקה ואני לבית-ספר. פתאום בצד הדרך היא הבחינה בשלט שעליו היה כתוב "טרומפלדור".
זה שם מצחיק אבא היא אמרה, נכון עניתי, את יודעת מי זה? לא.
אז סיפרתי לה מיד את הסיפור על הגיבור עם היד האחת, ואפילו דנו בשאלה האם "טוב למות בעד ארצנו" או שאולי עדיף "טוב לחיות בעד ארצנו" אבל אחרי שהורדתי אותה, הבנתי.
שיש הרבה דברים שהיא לא יודעת, לא כי היא לא סקרנית, נהפוך הוא, היא ממש סקרנית, ואז…. ועשינו הסכם.
בכל בוקר בדרך לבית-ספר (זה לוקח לנו 10 דקות בערך) אני אספר לה סיפור, על משהו שקרה פעם.
כל אחרי צהריים הסתובבתי בגוגל, בחרתי נושא, ולמחרת בבוקר סיפרתי אותו. זה נמשך כבר כמה זמן.
וזה מקסים, לפחות לנו.
ממש כמו שסיינפלד לוקח אצלו באוטו קומיקאים כדי להביא קפה, אני ממש כמו רבים מכם לוקח את הילדה שלי לבית-ספר.
אז אחרי כמה ניסיונות החלטנו לצלם סיפור אחד כזה, שתראו. ואם זה עושה לכם חשק.
אז תעשו לעצמכם גם. לא צריך כל יום, מספיק לכם גם פעם בשבוע. סיפור אחד. כמה דקות בדרך לבית-ספר.
אם בא לכם לשים על זה האשטאג אז תכתבו #daducation ואולי מי שקשה לו להכין כזה בעצמו, פשוט יראה לילדה שלו כאלו שאחרים עשו.
זהו. אם ימצא חן בעינינו, אולי נעלה לכם עוד כמה.
צפייה נעימה.
הפרק הראשון בנסיעה מספר – סדרת רשת שבה רן מנצל את הטרמפ לבית ספר כדי לספר לבת שלו מיקה סיפור מעניין.
כל סיפור מלמד אותנו משהו על החיים. הסיפור הראשון הוא על המשמעות של דמעות תנין או בשמו הלא רשמי שניתן לוידאו ביוטיוב – מיקה 1
לתנינים, כמו לכמה מיני זוחלים, ציפורים ויונקים אחרים יש קרום מתחת לעפעף התחתון,
מעין עפעף שלישי שקוף שמגן על הקרנית בעת ציד מתחת למים.
מתחת לקרום הזה, הנקרא "קרום מצמוץ" (Nictitating membrane), יש בלוטת דמע שתפקידה לסכך את תנועתו.
ההפרשה של הבלוטה הזו ניגרת החוצה כאשר התנין על היבשה וקרום המצמוץ פתוח (זה המצב בו פוגשים בדרך כלל בני אדם בתנינים).
כבר במאה ה-13 הדמעות הללו יוחסו לבכי אמיתי.
הנזיר ברתולומאוס אנגליקוס כתב באנציקלופדיה על הטבע שפרסם ב-1225 כי "כאשר תנין פוגש אדם במים או על החוף הוא הורג אותו אם הוא יכול ואז בוכה עליו ובולע אותו לבסוף":
"weepeth upon him and swalloweth him at last".
במאה ה-16 דיווח ההרפתקן וסוחר העבדים ג'ון הופקינס כי תנינים באיים הקריבים מזילים דמעות כדי לפתות את קרבנותיהם להתקרב לטווח הלסתות.
לאחר שהדעה הקדומה הזואולוגית התבססה, השתמש שייקספיר בדימוי זה לציין צער מזויף.
כך, למשל, עשה במערכה השלישית של המחזה "הנרי השישי".
לפני כמה שבועות נסענו מיקה ואני לבית-ספר. פתאום בצד הדרך היא הבחינה בשלט שעליו היה כתוב "טרומפלדור".
זה שם מצחיק אבא היא אמרה, נכון עניתי, את יודעת מי זה? לא.
אז סיפרתי לה מיד את הסיפור על הגיבור עם היד האחת, ואפילו דנו בשאלה האם "טוב למות בעד ארצנו" או שאולי עדיף "טוב לחיות בעד ארצנו" אבל אחרי שהורדתי אותה, הבנתי.
שיש הרבה דברים שהיא לא יודעת, לא כי היא לא סקרנית, נהפוך הוא, היא ממש סקרנית, ואז…. ועשינו הסכם.
בכל בוקר בדרך לבית-ספר (זה לוקח לנו 10 דקות בערך) אני אספר לה סיפור, על משהו שקרה פעם.
כל אחרי צהריים הסתובבתי בגוגל, בחרתי נושא, ולמחרת בבוקר סיפרתי אותו. זה נמשך כבר כמה זמן.
וזה מקסים, לפחות לנו.
ממש כמו שסיינפלד לוקח אצלו באוטו קומיקאים כדי להביא קפה, אני ממש כמו רבים מכם לוקח את הילדה שלי לבית-ספר.
אז אחרי כמה ניסיונות החלטנו לצלם סיפור אחד כזה, שתראו. ואם זה עושה לכם חשק.
אז תעשו לעצמכם גם. לא צריך כל יום, מספיק לכם גם פעם בשבוע. סיפור אחד. כמה דקות בדרך לבית-ספר.
אם בא לכם לשים על זה האשטאג אז תכתבו #daducation ואולי מי שקשה לו להכין כזה בעצמו, פשוט יראה לילדה שלו כאלו שאחרים עשו.
זהו. אם ימצא חן בעינינו, אולי נעלה לכם עוד כמה.
צפייה נעימה.